משק המינרלים בגוף

נתרן

חולים במחלה זו סובלים מעליה ברמת הנתרן בשריר הלב ומירידה של רמתו בסרום. בגוף יש מערכת של הורמונים, שאחראית על איזון המינרלים וסילוק עודפיהם דרך הכליות. מערכת זו היא מערכת רנין – אנגיוטנסין – אלדוסטרון. שיבוש בפעולת מערכת זו יכול לגרום לאצירת נתרן בתאים בעודף (3).  הנתרן הוא המינרל העיקרי בדם ואילו בתאים, המינרל העיקרי הוא אשלגן.  מגנזיום עוזר לאיזון נכון בין הנתרן והאשלגן. הפעלת המערכת רנין – אנגיוטנסין – אלדוסטרון גורמת לאובדן של מגנזיום. אובדן כזה משבש את פעולת משאבת הנתרן – אשלגן ויש הצטברות של נתרן תוך תאי. מסיבות אלו, יש להגביל את צריכת הנתרן, שלא תעלה על 3 ג' ליום (3).  זה מקביל לכ-7 גרם מלח. נראה שגם כמות זו מופרזת, 2-3 גרם מלח ליום צריכים להספיק, אבל בשום אופן אין להיצמד לתפריט שלא מכיל די נתרן. את הכמות היומית של נתרן אפשר לקבל ממלח ים אטלנטי או מאכילת אצות ים שמכילות נתרן, כמו למשל הישיקי ו-וואקמה. אצת הקומבו מכילה בעיקר מלח אשלגני, היא לא תענה לדרישות של נתרן בגוף.

מחסור במגנזיום

כיום יודעים שאין ערוך לחשיבותו של המגנזיום לשם פעולת לב תקינה.. לכן, חשוב במיוחד שחולי לב כאלו יקבלו מספיק מגנזיום. מבחינת  כמויותיו במזונות שונים, המגנזיום מצוי בעלים ירוקים. הוא המרכיב המינראלי בכלורופיל. לכן, כל עלה ירוק מכיל אותו. אבל, כמויות גדולות עוד יותר מצויות בזרעים שונים, בעיקר זרעי תבלינים. בסדר יורד של כמויותיהם, הריכוז היותר גבוה נמצא בזרעי שמיר, 450 מ"ג ל-100 ג' אחריהם באים זרעי כוזברה, שומר, כמון פרג ואחרים. כמות רבה יש גם בקמח סויה דל שומן. 310 מ"ג ל-100 ג'. בשקדים יש 270 מ"ג, באגוזי קשיו 267 ובאגוזי ברזיל 225. כמויות גדולות יש גם בזרעי קיטניות יבשים, החל מ-230 מ"ג בזרעי לוביה ועד 170 מ"ג בשעועית (2).

המזונות הטריים המובילים מבחינת כמויות המגנזיום הם קולרבי ותרד. בתאנים יבשות ובתמרים מיובשים יש גם כן כמויות נאות מזונות מן החי כמעט ולא מכילים מגנזיום. כמויותיו במוצרי חלב, ביצים ובשר דלות ביותר. לכן, אותם אלו שעיקר תפריטם הוא מזון מן החי, חשופים יותר למחסור במגנזיום, לפרפור שריר הלב ולשלל מחלות וסיבוכים הנגרמים מחוסר מגנזיום. מן הראוי להדגיש שבצמחים הגדלים בחקלאות אורגנית יש בדרך כלל יותר מגנזיום לעומת כמותו  בצמחים המזובלים בזבל כימי.

מחסור במגנזיום שכיח ביותר אצל חולי אי-ספיקת לב מוגדשת, הן בשריר הלב עצמו (3,5)   והן בסרום (6,7).    רמות מגנזיום נמוכות קשורות לא רק למחסור תזונתי שלו אלא גם לאובדנים מוגברים שלו מן התאים. מתן תרופות כימיות משתנות מגביר אף הוא את סילוק המגנזיום מן הגוף. רמת מגנזיום נמוכה  בסרום קשורה בתמותה גבוהה יותר כמו גם לסיכון רב יותר להפרעות קצב לב, כולל פרפור חדרים מסכן חיים  (8).

אבל, לחלק מהחולים באי ספיקת לב מוגדשת יש רמות גבוהות מדי של מגנזיום. גם זו הפרעה חמורה, אם כי להם יש פחות סיכון של הפרעות קצב. על כל פנים, לסובלים מעודף מגנזיום יש סיכון הרבה יותר חמור  לפרפור חדרים מזה שיש  לחולי לב שרמת המגנזיום אצלם בנורמה. בדיקות דם יכולות ללמד על מצב המגנזיום בגוף ובהתאם לתוצאותיהן אפשר להתאים את הטיפול. אם יש מחסור, נותנים מגנזיום באינפוזיה. טיפול כזה משפר את תפקוד הלב ומאזן יתר לחץ-דם.  סוגי המגנזיום הניתנים באינפוזיה לווריד הם מגנזיום כלוריד או מגנזיום גופרתי (מלח אנגלי).  טיפולים כאלו עוזרים מאוד לצמצום הסיכון לפרפור חדרים או לפרפור עליות בלב.  על כל פנים, עדיף לדבוק באורח חיים בריא, עם תפריט צמחוני אבל כזה שלא יגרום למחסורים. כך, אפשר לשמור על בריאות הלב שנים רבות.

מחסור באשלגן

אצל חולי אי-ספיקת לב מוגדשת יש במקרים רבים מחסור באשלגן, גם בדם וגם ברקמות  (6). הפעלת מערכת רנין – אנגיוטנסין – אלדוסטרון גורמת לא רק לאובדן מגנזיום אלא גם לאובדן אשלגן, כולל רמה נמוכה של אשלגן תוך תאי. נטילת תרופות משתנות מחמירה עוד יותר את המצב. לחולים המטופלים עם תרופות משתנות נוהגים לתת היום תוספי אשלגן. מחסור באשלגן יכול לגרום להפרעות קצב חמורות בלב ולמוות מהתקף לב פתאומי.  מחסור כזה מפריע גם לתקינות של זרימת הדם בעורקים הפריפריאליים, רגליים וידיים (5).  מאחר ומחסור באשלגן הוא  סיכון חמור לפרפור חדרים קטלני, יש לטפל בחולים  כאלו   בהקדם (8).

מבחינה תזונתית, שוב, המזונות הצמחיים הם היותר עשירים באשלגן.  הכמויות היותר גבוהות נמצאות בתבליני עלים וזרעים מיובשים. פירות מיובשים אף הם מקור טוב וכמותם אצת הים קומבו.  באשר למזונות טריים, פטרוזיליה היא המקור היותר עשיר ואחריה באים שקדים, אגוז ברזיל, תרד, רשד, מנגולד, בטטה,  אבוקדו, אפונה ירוקה, ארטישוק, ברוקולי, גזר, טחינה, כרוב עלים, כרובית, כלרבי, לוף, סלק, סלרי, פול ירוק, שומשום, תמרים לחים ותפוחי אדמה, כל אלו מכילים אף הם כמויות נאות, בין 300 ל-500 מ"ג ל-100 גרם כראוי למאכל (2).