ריסוסי חקלאות: חומרים, כמויות ומה פחות מרוסס
הנתונים המובאים בזאת הם מספרות מקצועית בארה"ב ומהאינטרנט. לא בהכרח כל מה שנכון שם נכון גם אצלנו. אבל, נתונים אלו יספקו חומר למחשבה על השאלה אם חשוב לאכול תוצרת אורגנית וכמה חשוב להקצות לכך את החלק הראוי בתקציב המשפחה. לדעתי, במרבית המקרים, מחירי התוצרת האורגנית בארץ גבוהים מדי. ישנם גידולים רבים שלא נותנים פחות יבול בחקלאות האורגנית, וההגנה עליהם על-ידי חומרים ביולוגיים צמחיים שאינם משאירים שאריות רעל לא יותר יקרה מהעלות של חומרי ריסוס כימיים. עבור המגדל, יש הגיון רב גם לגדל עצי פרי מסוימים בסוכות רשת. זו אמנם השקעה חד פעמית גבוהה, אבל היא משתלמת לאור העובדה שאת הפירות האלו לא צריכים לרסס נגד זבוב הפירות, עש התפוח, עש האשכול, כחליל הרימון ומזיקים נוספים. נגד מחלות צמחים כמו כשותית וקימחון אפשר לרסס ביעילות בתכשירים, המופק מזרעי איזדרכת הודית ורעילותו הנמוכה פגה לגמרי תוך יום יומיים. המרססים איתו נדרשים להרכיב משקפי מגן. בהמשך יסקרו מספר חומרים בהם משתמשים היום בארה"ב והנזקים הבריאותיים הנגרמים על ידיהם. חלק נוסף של המאמר יסקור פירות וירקות שונים, איזה אחוז מהם מרוסס בחקלאות הקונוונציונלית ועם כמה חומרים שונים. לעומתם, יש מספר גידולים שכמעט לא נוגעים בהם מבחינת ריסוסים. בכל מקרה, בחקלאות אורגנית משתמשים בקומפוסטים וגידולי חיפוי. מטע בשטח חקלאי רגיל, אפילו אם אין הוא מרוסס, לא בהכרח מזובל בזבלים אורגניים וקומפוסטים בלבד, עובדה הגורמת לאיכות ירודה יותר של הגידולים.
נזקים של חומרי ריסוס בהם משתמשים בארה"ב, חלקם גם בארץ
מחקרים שהולכים ומצטברים מלמדים שהסיכון באכילת מזונות מרוססים חמור יותר ממה שנהוג לחשוב. נמצא שיש חומרי ריסוס המגבירים את הסיכון למחלת פרקינסון ואצל ילדים הגדלים בבתים בהם משתמשים בקוטלי חרקים, יש יותר תחלואה בסרטן המוח. זה לא סוף הסיפור.
מחקר שנערך ע"י המכון הלאומי לסרטן בארה"ב ופורסם בעיתון המקצועי Blood, מצא לראשונה ששימוש בקוטלי חרקים מכפיל את האנומליה בדם המכונה MGUS, (מונוקלונאל גממופתי אוף אנדטרמיינד סיגניפיסנס). סינדרום זה מאופיין בעלייה ברמה של חלבון מסוים בפלזמה, חלבון עליו יש לערוך מעקב כל החיים. הסיבה היא שסינדרום זה יכול להתפתח לסרטן תאי פלזמה המכונה מלטיפל מיאלומה.
המכון הלאומי לסרטן ערך מחקר בו נטלו חלק 678 בני אדם, ששותפו במחקר על בריאות החקלאים בארה"ב בו נטלו חלק 50,000 חוואים בגילאי 30 עד 94, גיל ממוצע 60. כולם התגוררו בקרוליינה הצפונית ובאיווה ועבדו עם רעלי חקלאות. משתתפי המחקר נתבקשו לרשום באילו חומרי ריסוס חקלאיים הם השתמשו, כמה שנים הם עבדו איתם, באיזו תכיפות ואילו אמצעי הגנה הם נקטו.
נבדקה גם ההיסטוריה הרפואית שלהם לגבי מחלת סרטן אצלם ובמשפחה, הרגלי עישון, שתיית משקאות אלכוהוליים ונושאים בריאותיים נוספים. מן המחקר נופו כל אלו שכבר סבלו מהסינדרום המוזכר או ממלטיפל מיאלומה. המחקר נמשך 5 שנים ובמהלכו נרשמו כל מקרי הסרטן לסוגיהם ומחלות אחרות שקרו למשתתפי המחקר. נבדקה גם חשיפה שלהם לרעלים הכרוכה במקצוע, היסטוריה רפואית ונוהגים נוספים באורח החיים שלהם.
במחקר נלקחו מכולם דגימות דם ונבדקה הרמה של MGUS. חומר זה לא נמצא אצל בני 50 ומטה, אבל אצל בני גיל מעל 50 שכיחות הימצאותו הייתה ב-6.8% גבוהה יותר מאשר אצל כלל האוכלוסייה. כאשר נבדקה השכיחות של תופעה זו אצל משתתפי המחקר יחסית לזו שאצל תושבי מינסוטה שלא עבדו עם ריסוסי חקלאות, נמצא שאצל העובדים בריסוס היה סיכון של כפליים לפתח
הפרעה זו, מה שהביא אותם לסיכון מוגבר לחלות במיאלומה. מחקר זה היה הראשון שגילה מצב מקדים להתפתחות מיאלומה, מצב שנתון לשליטה ואפשר להימנע ממנו. החומרים בהם השתמשו החקלאים בעיקר היו דיאלדרין, קרבון דיסולפיד וקוטל הפיטריות כלורותלוניל. חומרים אלו העלו את הסיכון של MGUS ב-5.6, 3.9 ו-2.4 פעמים בהתאמה. מסכמי המחקר כותבים שמספר מיליוני אנשים עוסקים בחקלאות רגילה ומשתמשים בחומרים אלו, חשוב לדעת מהו הסיכון המיוחד שיש בשימוש בהם.
